החלטה בתיק מ"ת 43262-09-12 - פסקדין

בפניי בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו של המבקש, לפיה מבוקש להתיר לו לצאת ממעצר הבית בשעות היום לצורכי עבודתו.

המבקש עומד לדין בגין עבירות של תקיפה סתם - בן זוג ואיומים, וזאת בעקבות אירועים שהתרחשו ביום 14.09.12 ו- 08.09.12, כמפורט בכתב האישום שהוגש כנגדו.

המבקש נעצר לראשונה ביום 19.09.12, ושהה במעצר עד 18.10.12, מועד בו שוחרר למעצר בית מחוץ לעיר חיפה ובליווי צמוד של מפקחים. ביום 27.11.12, הועתק מקום מעצר הבית לחיפה, ולמעשה, מאז 18.10.12 ועד עצם היום שוהה המבקש במעצר בית מלא, למעט שעתיים התאווררות מידי יום, מבלי שהייתה כל הפרה מצידו של המבקש לתנאי שחרורו.

כעת, מונחת בפניי הבקשה למתן היתר ליציאתו של המבקש לצורכי עבודה ללא מפקחים, כאשר הנימוק לכך, הינו "הסתייגותו לחשוף את היותו במעצר בפני מעסיקו" (ראו: פסקה 2 בעמ' 1 לתסקיר מיום 30.12.12).

על פי תסקירו המשלים (מיום 30.12.12), שירות המבחן בחן את אפשרות יציאתו של המבקש לעבודה, והגיע לכלל מסקנה, לפיה אין הם ממליצים על שינוי תנאי שחרורו של המבקש. בבסיס המלצה שלילית זו עמדו השיקולים שלהלן: חוסר הקורלציה בין הצהרותיו המילוליות של המבקש לבין מצבו הרגשי שטרם עבר את שלב העיבוד הראשוני של חווית הפרידה מהמתלוננת, חוסר ערנותו של המבקש למאפייני אישיותו ודפוסי מחשבתו אשר מניעים את התנהלותו ובחירותיו, העובדה כי המבקש טרם עבר תהליך טיפולי משמעותי, הקרבה בין מקום העבודה המוצע לבין מקום מגורי המתלוננת ואי הצעת מפקחים במהלך שעות העבודה.

בקשתו של המבקש לא נתמכה בכל ראיה המלמדת על עבודתו ועל נכונות מעבידו להעסיקו. מכאן, שבעקבות הדיון בבקשה, שהתקיים 31.12.12, הוריתי על עיכוב מתן החלטתי עד להמצאת המסמכים הנ"ל. ביום 01.01.13 הוגשו מטעם המבקש תלושי שכרו לחודשים יולי עד ספטמבר 2012, ומכתב ממנכ"ל חברת המוניות בה עבד המבקש טרם מעצרו. בנסיבות, ומשהורם הסף המינימאלי לתחילת בחינת הבקשה, הובא התיק לעיוני למתן החלטתי בבקשה.

לאחר עיון בתסקיר המשלים, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה הנני מאמצת את המלצת שירות המבחן, ודוחה את בקשתו של המבקש לצאת לעבודה ללא פיקוח.

לא נעלמו מעיניי השיקולים שלכאורה פועלים לטובתו של המבקש; המבקש הודה בעובדות כתב האישום בשלב מוקדם יחסית, דבר המלמד על לקיחת אחריות. המבקש שהה במעצר למשך חודש ימים, ודומה כי חווית המעצר ריסנה את התנהגותו, והראיה לכך, המבקש שוהה במעצר בית מלא במשך כחודשיים וחצי ולא הפר את תנאי שחרורו כלל וכלל. מקום מעצר הבית, שתחילה נקבע מחוץ לעיר חיפה, שונה במרוצת הימים, וחרף הקרבה הגיאוגראפית בין מקום מעצר הבית בו שוהה המבקש לבין מקום מגורי המתלוננת המבקש ממשיך לעמוד בתנאי שחרורו ולא סיכן ולו במאומה את המתלוננת. יחד עם זאת, אין בכל אלה כדי להטות את הכף לטובת המבקש במידה הנדרשת לצורך הסטייה מהמלצת שירות המבחן, וזאת מהנימוקים שלהלן: על מנת להיעתר לבקשת המבקש לצאת לעבודתו ללא מפקחים עליי ליתן בו אימון עצום, כאשר בענייננו, אין בידי ליתן אימון כזה במבקש. המבקש אינו מוכן לחשוף בפני מעבידו את העובדה כי תלויים ועומדים כנגדו הליכים פליליים, כשלמעשה הוא הורשע על סמך הודאתו וחזקת החפות אינה עומדת לו יותר. טענת המבקש כי בכוונתו להסתיר עניין זה ממעבידו מטעמי בושה לאו טענה היא. למותר להוסיף ולציין בהקשר זה, כי במהלך הדיון בפניי, נטען כי הצורך בהעדר מפקחים נובע מהעדר היגיון כלכלי, שכן המבקש יצטרך לשלם משכורת למפקח, ולאחר מכן התברר, כי הדרישה להיתר עבודה ללא מפקחים נובעת מהצורך בהסתרת עניין ההליכים  הפליליים העומדים כנגד המבקש ובושתו ממעבידו. המדובר במבקש שהורשע בעבירות של תקיפה סתם - בן זוג ואיומים ובינתיים מוחזק בתנאי שחרור מגבילים, כשאין כל סיבה המצדיקה את ביטולם כליל ואף המבקש אינו מבקש זאת בעצמו, וכאשר המבקש מצפה מבית המשפט לשתף איתו פעולה בהסתרת עניין זה ממעבידו. אכן, המבקש אינו נדרש להסתובב עם "כתובת על המצח" כטענת באת כוחו, אך בית המשפט לא יתן את ידו לעידוד המבקש להסתיר עניין זה ממעבידו . למעשה, בבקשה שבפניי, אני מתבקשת לאשר כניסתו של נאשם, שהורשע ושוהה בתנאים מגבילים, לחצריו של מעביד מבלי שזה האחרון ידע על כך ומבלי שיביע את נכונותו לקבלת המבקש לעבודה חרף ההליכים הפליליים המתנהלים כנגדו. לדבר כזה לעולם בית המשפט לא יתן יד. וודוק: בענייננו, אין המדובר באדם שיצא מחסות בית המשפט. מדובר בנאשם שהורשע ושוהה בתנאים מגבילים, המצוי תחת השגחת מפקחים, תחת מעקב והזקוק לאישור בית המשפט בכל הקלה שלא תהא. מכאן נובע הצורך בשקיפות הצדדים ובית המשפט כלפי המעביד האמור לקלוט את המבקש לעבודה.  

לא זו אף זו: מאז תחילת ההליכים כנגדו ועד היום ועד המועד הצפוי להמשך ההליכים כנגד המבקש (לקראת סוף חודש ינואר 2013), לא יחלוף זמן בלתי מידתי ובלתי סביר, והפגיעה בפרנסתו של המבקש אינה כצעקתה, ומכל מקום, שיקול זה כשלעצמו, אינו עדיף על שיקול השמירה על ביטחונה של המתלוננת. מה גם, שלא אמנע מהמבקש להתפרנס, ובלבד שתוצע על ידו חלופה שיהא בה כדי להניח את דעתי ולהפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי המתלוננת.

מהמקובץ לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

היה והמבקש יחליט להתגבר על הבושה ולהתנהג בדרך אמינה, מהימנה וכנה, אזי יהא רשאי לשוב ולהגיש בקשה חדשה עם חלופה ראויה, שתכלול ליווי מפקחים אף במהלך שעות העבודה.

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: